<h1>כתוב שם לראב"ד</h1>
<h2>דף כח.</h2>
במאור דף ח. ד"ה לימא ליה. לרי"ף סי' כח. כתוב שם: לימא ליה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. פירוש, הא דקתני במתניתין ולא מתיבמות, לאו למימרא דליכא דין יבום הכא כלל אלא הרי הוא כאומר הרי אלו חולצות כדי שלא יבואו לידי לא מתיבמות, כלומר שלא תעקור מאחת מהן מצות יבמין. אמר אברהם: מעולם לא נמצא לשון זה לא במשנה ולא בתוספתא ולא בגמרא, אלא כיון דמשום איסור בטול מצות יבמין אתינן לה היינו ולא מתיבמות דליכא דין יבום הכא כלל, ולא דמיא לההוא טעמא קמא דאמרינן דילמא קדים וחליץ וכו' דההוא משום פחד טעותא הוא, אבל הכא דמשום פחד מיתה ובטול מצות יבמין איסור גמור הוא. ראיתי עוד לפרש גמרא [מחוק בכ"י] שלא ביארו אותה המפרשים: תחלה הקשו על רבי יוחנן, ונימא ליה גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא, כלומר בטעות, שיהיה סבור שהיא שנייה, ואחרי [כן י]יבם [ה]אחרת בחזקת שהיא ראשונה, ומשום הכי אמרינן חולצות: כלומר ליכא דין יבום כלל שאם באו לישאול אין מורין להם יבום כלל לא בראשונה ולא בשניה, ושני ליה ולא מתיבמות קתני אין כאן דין יבום כלל, ואם איתא דמשום פחד טעות נהי שאם באו לישאל בתחלה אין מורין להם יבום כלל, אבל אם חלץ אחד מהם לשניה ואחר כך בא השני לישאל על הראשונה אם תתיבם אם לאו למה אין מתירין לו, והכא קתני ולא מתיבמות דמשמע דאפילו לאחר חליצת השניה אין מורין להם יבום כלל, אלמא לאו משום גזירת טעות היא, ונימא ליה טעמא דמתניתין משום שמא ימות ואסור לבטל וכו', כלומר אין הכי נמי דאפילו לאחר חליצת השניה באו לישאל לא שרינן להו יבום, גזירה שמא ימות אותו השני שרוצה ליבם ותפול לפני החולץ והיא אחות חלוצתו וקא בטלה מצות יבמין, ומאי ניהו, או יבום או חליצה — כשרה, וטעמא דמילתא משום דאיכא במצות יבום קידושין וכתיבת כתובה ושמירת שבעה לדם חמוד וטרדת סעודת נשואין, ואדהכי והכי מיית האיך ומשום הכי לא שרינן להו יבום כלל לא מקמי חליצת שניה ולא בתר חליצתה, והיינו דקתני ולא מתיבמות דליכא דין יבום כלל, ושני ליה רבי יוחנן למיתה לא חייש, ואם נשאל לאחר חליצת השניה מתירין ליה לייבם והכא קתני אין מתייבמות כלל, אלמא משום איסור זיקה הוא וקשיא לרבי יוחנן.
<h2>דף ל.</h2>
במאור דף ח. ד"ה שלשה אחין. לרי"ף סי' כח. כתוב שם: מתניתין שלשה אחין כו', טעמא דגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו ואחר כך מת נשוי נכרית וכו'. כתב עליו הרי"ף ז"ל בהלכות, תרין טעמי ותרוייהו לא מסתברי. ולי מסתברא שלש מחלוקות בדבר וכו'. אמר אברהם: כבר כתבתי את העיקר בהלכות ואין לי לנטות, כי מה שדקדקו בגמרא טעמא דגירש ואחר כך מת הא מת ואחר כך גירש אסורה, דמשמע דנישואין הראשונים מפילין כרבי ירמיה, ההיא לאו מילתא דרב אשי היא אלא דיוקא דגמרא היא ולא חזינן בהדיא דרב אשי פליג אדרבא במיתה מפלת, וכיון דרבא ס"ל כרב אשי בזיקה ודוקיא דמתניתין מתוקמא כתרוייהו לית לן לדחוייה חדא מינייהו, אלא מדרבא סבר לה כרב אשי רב אשי נמי ס"ל כרבא. הכי אסתברא לי ואע"פ שאין הרב מודה לי במת ואחר כך גירש. וזה הלשון הכתוב בהלכות: אמר אברהם: ואי איתנהו להני טעמי דכתב הרב ז"ל היכי שתיק גמרא מינייהו, וכי אמרינן בגמרא דרב אשי סבירא ליה דזהו למעוטי מת בלא גירש ואפילו לא כנס, ואי איתנהו להני טעמי דכתב אמאי איצטריך ליה למימר מת בלא גירש לימא מת ואפילו גירש ושאני הכא דלא כנס וגירש כדפריש הרב ז"ל. ועוד דקאמר אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהניא ליה גירושין, אטו נכרית שנפלה לפני בעלי אחיות לא כל הרוצה לייבם מייבם, והלא לא אסרוה מטעם זיקה אלא לאחר שמת בעל אחד מבעלי אחיות השניות, שהערוה והנכרית שהיא צרתה בזיקה שתיהן לפני בעל האחות השנית, וכשם שהערוה אסורה לו כך צרת זיקתה אסורה לו. אבל אם לא מת אחד מבעלי אחיות ודאי כל הרוצה לייבם את הנכרית מייבם אותה, מפני שהיא עתה כצרת ערוה שלא במקום מצוה שהרי אין אחיות זקוקות לשום יבום הואיל ובעליהן קיימין. אלא ודאי אין לנו לאסור אלא מה שאסרו בגמרא, ומאי ניהו מת נשוי נכרית ואחר כך מת אחד מבעלי אחיות עד שלא גירש את אשתו ואפילו לא כנס את הנכרית דסבירא ליה דיש זיקה, והשתא קיימי קמיה דחד אחא אחות אשתו וצרתה בזיקה, אבל אם גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו בין קודם שמת נשוי נכרית בין לאחר שמת נכרית מתיבמת בלא ספק דקיימא לן כרבא דאמר מיתה מפלת ומיתה דבעל האחות היא אוסרתה על השני וכבר גירש את האחות קודם שמת ואין כאן זיקה כלל.
<h2>דף לא:</h2>
במאור דף ט. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' לב. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל בהלכות, הא מילתא מקשו בה רבנן היכי אמרינן הכא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והתנן [כתובות דף כח.] נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של אחי וכו', אבל היכא דכתבו מנפשייהו בשטר שצריך לומר כתובו ולא אמר להם כתובו הא ודאי מפי כתבם הוא, אי נמי היכא דחזו אינהו כתבא ואתו ומסהדי בבי דינא על פה, הא נמי מפי כתבם הוא שאין בית דין רואין את העדות מן הכתב, אלא מפי העדים הוא ששומעין והם ראו מן הכתב והוה ליה מפי כתבם ולא מפיהם. אמר אברהם: ואלו דברי רוח, ואם הצריכו זמן בקידושין הרי שיאמרו לעדים כתובו ויעמוד אצלכם, וכיון שבמצותם כתבוהו הרי כתבם הוא.
<h2>דף לד.</h2>
במאור דף ט: ד"ה ה"ג בשופעת. לרי"ף סי' לה. כתוב שם: ה"ג בשופעת מתוך שלש לאחר שלש לאיחיובי אינהו, ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאיחיובי אינהי וכו'. אמר אברהם: זאת הגירסא ופירושה לרבינו חננאל ז"ל, ואין טובה ממנה. אלא שיש לדקדק למה הוצרך שופעת אפילו הפסיקה קודם שלש כל זמן שלא טבלה טמאה היא אלא שאין איסור עריות ולא איסור נדה חל עליה עד שתהא בת שלש שהיא בת ביאה. ואיפשר לומר מפני שהחטאות צריכות ידיעה ואם הפסיקה קודם הביאה מי מודיע אותו שהיא נדה.
<h2>דף לה.</h2>
במאור דף י. ד"ה ומה שפסק. לרי"ף סי' לו. כתוב שם: ומה שפסק רבינו חננאל ז"ל כרבי יהודה ולא כרבי יוסי באנוסה ומפותה נראין הדברים כן אע"פ שדחאם הרי"ף ז"ל, עד אבל גיורת ומשוחררת אפילו בגדולה אינה צריכה להמתין שלא החמירו בה כבת ישראל בהבחנת זרעה למגזר בה זנות אטו נישואין וכו'. אמר אברהם: מה שכתב בתחלה דקיימא לן הלכה כרבי מאיר דאמר כולן צריכות להמתין אחת עקרה ואחת זקנה וכו', כבר כתב אותו הרב ז"ל דכל הני לא שייכן בהו לא אנוסה ולא מפותה כלומר דאנוסה ומפותה מתהפכות. ואי אמרת נגזר בהו אנו אטו הנך כי היכי דגזרינן בעקרה ובזקנה אע"פ דלאו בת איעבורי נינהו זנות לא שכיחא ולא גזרינן. אבל הראיה הגדולה היא מה שכתבתי אני מלישנא בתרא דשמואל קאי כותיה דרבי יהודה באנוסה ומפותה ואף על גב דבגיורת ובמשוחררת גדולה סבירא ליה כרבי יוסי. והטעם כאשר כתבתי אני דהני ספק ספיקא נינהו, שמא לא זנו, ואם זנו שמא נתהפכו. והטעם שלו כחרש הנשבר, שאין כאן גזירת זנות אטו נישואין כלל דבזנות נמי איכא צורך הבחנה. ומאי דכתב נמי מדיליה דשבויה בת ישראל צריכה להמתין ג' חדשים לא מחוורא כלל, דשבויה קילא מדכולהו, חדא דתרי ספיקי נינהו כגיורת ומשוחררת, ועוד דמנוולה לגבי שבאי. ואע"ג דלענין כתובה ותרומה ותשלומי קנס משוינן לה מיהא לגבי עיבור לא חמירא מגיורת ומשוחררת דתרי ספיקי נינהו כדאמרן.
<h2>דף לז:</h2>
במאור דף יא: ד"ה מה שכתב. לרי"ף סי' מה. כתוב שם: מה שכתב הרי"ף ז"ל כרבי אבא דאמר קם דינא משום דקם ליה כרבנן אין הדברים נראין כן, דהא אמרינן בגמרא [דף לח.] אמר לך רבי ירמיה אנא דאמרי אפילו לרבנן, ומהאי דאפסיקא הלכתא בפרק השותפין [ב"ב דף ד:] כרבי יוסי דאמר מגלגלין עליו את הכל וכמו שפירשנוה שם [במאור דף ב: ד"ה המקיף] מטעם הדר דינא וכו'. אמר אברהם: אם בזה הטעם הם חולקין למה לא העמיד מחלוקת רבי אבא ורבי ירמיה במחלוקת ר' יוסי ורבנן וכאן היו יכולין לומר אנא דאמרי אפילו למר ואנא דאמרי אפילו למר. ולהלן אם כדבריו לא היו יכולין לומר. וכבר כתבנו עליו בטול דבריו. וכאן כתבנו בהלכות דהלכה כרבי אבא לאו מטעמיה דמרנא ז"ל, אלא משום דרבי אבא דיינא דארץ ישראל הוא ונחית לעומקא דדינא, כדאיתא בשבועות [דף מז.]. ועוד אני סובר כי דרך הגאונים ז"ל לתפוס הטעם הראשון הנזכר בגמרא ומה שיבא אחריו אמר לך רבי פלוני דרך דחייה הוא ומאמר יחיד הוא, כי מה שהוא עולה על הדעת בתחלה הוא יותר מחוור והבא אחריו דברים רקים הם ודברי יחיד הם לפיכך אין סומכין עליהם כי אם על הראשונים. והטעם שלי יותר חזק מן הכל.
<h2>דף לח.</h2>
במאור דף יב. ד"ה שומרת יבם. לרי"ף סי' מו. כתוב שם: שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. לא כתב הרי"ף ז"ל מכל פלוגתא דאמוראי דאיתמרן עלה בגמרא ולא מידי וכו', עד ואיפשר שהיתה דעת הרי"ף ז"ל מכרעת כאביי, מדאמר רב פפא דיוקא דמתניתין כותיה דאביי, ולדידן לא מכרעת מילתא משום הכי למדחיה לדרבא, דהא קיימא לן [קידושין דף נב.] בכל פלוגתא כותיה, לבר מיע"ל קג"ם. אמר אברהם: ולמה יצטרך הרב ז"ל לכתוב כל אותן הדברים שנאמרו עליה בגמרא על זו המשנה כי לא נאמרו כולן אלא לדעת בית שמאי דקשיא להו סיפא לרישא ואנו כבית הלל סבירא לן, ומאי איצטריך מהכא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, דאביי סבר לבית שמאי ידו דבעל כידה והוא הדין ליבם ומשום הכי יחלוקו, ובית הלל סברי ידו דבעל פחות מידה וגבי יבם ידו כידה שלה, ורבא פליג עליה ואמר דכולי עלמא ידו דבעל עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולקין, הא כבר כתבה הרי"ף ז"ל בכתובות פרק הכותב [סי' שכח, דף מא:] וקיימא לן כרבא, ואי הוה סבירא ליה כאביי דהכא לא הוה כתב לפלוגתייהו בכתובות סתם. ואנן הכי נקיטינן כרבא דלכולי עלמא ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולקין. וכן פסקנו דין [ב]ברצלונא על זה הדרך זה כמה ימים.
<h2>דף לח:</h2>
במאור דף יב. ד"ה שומרת יבם לרי"ף סי' מ"ו. כתוב שם: אבל לבתר דשני ליה רבא ואמר קסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא ודאי בכתובה נמי פליגי, ואף אביי נמי סברה וקיבלה דהכי שמעינן ליה בפירוש בכתובות בפרק האשה [דף פא.] מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי. אמר אברהם: זה אי אפשר, דהא ודאי בכתובה לא פליגי כסברא דאביי וכסייעתא דרב אשי דליכא מאן דפליג בהאי סברא, ואע"ג דסבירא להו לבית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וסבירא להו נמי יבם כאחר דמי ולא ממש אחר הוא, הילכך לגבי ירושה יורשי הבעל שקלי ליה דאינהו מחזקי בה ולגבי קבורה אינהו קברי לה דמינה קא ירתי לה. ואין לנו לילך אחר סברות יוצאות מדרך הגמרא. אבל בודאי פלוגתא דאביי ורבא כיון דבהדיא פליגי אביי ורבא בידו עדיפא מידה, ולענין דינא פליגי אע"ג דדיקא נמי מתניתין כאביי באוקמתא דמתניתין מיהו לענין דינא לא מידחיא מילתיה דרבא בהכי, דהא אפילו בקשיא נמי לא מידחיא מימרא וכל שכן דשמעתא ברירא היא דהא שוייה רבה [כתובות דף נ.] כלוקח לענין מכירה שאם מכרה בחייו מכר בטל, ואפילו במעשה ידיה אמרו [שם דף נט:] שאינה יכולה היא להקדישם דלא דמו לשאר שעבודים דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד, והכא אלמוה לשעבודיה דלא קדשה מהשתא והוא הדין לנכסיה דלא מציא מקדיש להו מהשתא משום דידו עדיפא מידה וכמו שזוכה בגוף הנכסים.
<h2>דף מו.</h2>
במאור דף טו: ד"ה מעשה. לרי"ף סי' סג. כתוב שם: מעשה בברוריא הגיורת וכו'. ה"ג לפניה אין לאחריה לא. ופירוש לאחריה לאחר שנתגיירה וכו'. אמר אברהם: זהו פירוש הרב הצרפתי ז"ל. גם גירסת הרב רבי יצחק ז"ל נכון הוא, בפניה ממש, וקשיא לרב חמא דלא מפליג בין לפניה בין שלא בפניה ולאחריה, שאם קדמו וטבלו קודם שיטבילנו לשום עבדות קנו עצמן בני חורין, וברייתא קתני לפניה אבל שלא בפניה לא. וכהאי גירסא מחוורא טפי, דאי כגירסת הרב הצרפתי ז"ל מכדי רב חמא טעמא דגוי גופא לא קאני וכולה מילתא כדאיתא מה לי פריש או לא פריש בין לפני שנתגיירה בין לאחר שנתגיירה והא פקע שעבודא במחשבת השחרור, אלא ודאי לפירוש הרב הזה ז"ל יש טעם, כי כשהוא טובל לפניו בעליו ושותק כמי שהוא עושה מדעתו הוא, שלא בפניו אי פריש אין אי לא לא דלא אלימא ההיא טבילה דסתם לאפקועי ממוניה האיך שלא בפניו. ורבינו חננאל ז"ל נמי הכי גריס.
<h2>דף נו:</h2>
במאור דף יח: ד"ה אמר רבה. לרי"ף סי' עז. כתוב שם: אמר רבה הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה. ס"א: הכל היו בכלל זונה וכו', עד וההיא דאמר רבא בפרק ארבעה אחין [דף לה.] הכי קאמר אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מן התרומה דבי נשייהו, רבא דקאמר לה ולא רבה, מדקא תריץ לה למתניתין אליבא דרב עמרם, ודהכא הוא רבה. אמר אברהם: מאין לו לבעל החיבור הזה דרבה פליג על דרב ששת לא בלישנא בתרא ולא בלישנא קמא. אם יאמר דרבה איירי באשת כהן מכלל דבאשת ישראל מישרא שרי התם לא איירי אלא באיסור כהונה והכא איירי במלקות הבעל ובין משום טומאה ובין משום זונה לכהונה אסורה, ואפילו במקום שאין מלקות כלל כגון פנויה שנאנסה פסולה לכהונה ולתרומה מובת כהן כי תהיה לאיש זר [ויקרא פרשה כב פסוק יב] והרב ז"ל מביא את שתיהן למימרא דתרוייהו איתנהו.
<h2>דף סב:</h2>
במאור דף יט: ד"ה תניא. לרי"ף סי' פג. כתוב שם: תניא רבי יהושע אומר נשא אשה בילדותו וכו', עד ולא כך נראה לנו, דהא בהדיא אמרינן בגמרא מתניתין דלא כרבי יהושע, וכיון דאיפסקא הילכתא כרבי יהושע ממילא אידחיא לה מתניתין דלא יבטל וליתא למתניתין מקמי ברייתא וכולה. אמר אברהם: תמיה אני על דבריו, שאילו אמר רבי יהושע לא יבטל אדם מפריה ורביה אפילו יש לו כמה בנים נראה חולק על משנתנו לגמרי, אבל הוא לא אמר אלא היו לו בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, והביא לו פסוק מדברי קבלה והוא אינו מפורש אבל כעין אסמכתא, ע"כ אמר הרב ז"ל כי הוא מדרבנן. ומשנתנו לא הזכיר מצוה זו כלל, מ"מ תרוייהו איתנהו האי כדיניה והאי כדיניה, מצות פריה ורביה דאורייתא מוכר ספר תורה כדי ליקח אשה בת בנים, אבל לרבנן לא ימכור לפי שאינו רואה סימן ברכה אלא אם כן מוכר לדבר גדול. והא שמואל שהוא רבו של רב מתנה כדאיתא בקדושין בעשרה יוחסין [דף ע:] ובכמה דוכתי לא אמר אע"פ שיש לו כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה ולא אסור לבטל, אלמא אין בו לא איסור עשה ולא איסור לאו אלא כעצה טובה קאמר לה רבי יהושע: אע"פ, אבל לעמוד בלא אשה איכא איסור שמא יבא לידי הרהור עבירה, ואם בזה לא ימכור ספר תורה כל שכן על זה.
<h2>דף סה.</h2>
במאור דף כ: ד"ה הוא אמר. לרי"ף סי' צא. כתוב שם: הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה וכו'. כתב עלה הרי"ף ז"ל וכו', עד ורב אחא משבחא ז"ל [פרשת תולדות שאילתא יח] מוקים לה בכה"ג, ואפילו בתוך י"ב חדש כו'. אמר אברהם: חס ושלום שפירש רב אחא ז"ל [כן], אלא בדשהה עשר שנים או כשהפילה שלש פעמים. כל עיקר מה שהוקשה לגאונים ז"ל כלם ממתניתין דנדרים [דף צ:] השמים בינו לבינה אהאי מימרא ומחו להו אהדדי דמשמע להו השמים בינו לבינה דאינו יורה כחץ קא אמר, אנא לא אסתברא לי הכי פירושה, וירושלמי [נדרים פי"א הי"ב] לא משמע הכי כלל, ואיני מאריך בכאן כי כבר כתבתי באר היטב בהלכותי.
<h2>דף סו:</h2>
במאור דף כא: ד"ה מכרו. לרי"ף סי' צז. כתוב שם: מכרו שניהם לפרנסה. פירוש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אע"פ שמכרו לצורך פרנסת עצמן אפילו הבעל מוציא מיד הלקוחות כו'. אמר אברהם: ומי שמע כזאת הוא מוכר והוא סותר, ונהי דאחריות בעלמא לא קיבל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל עליה. ועוד דלענין זכות האשה קתני אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא קתני שתהא האשה מוציאה מיד הלקוחות שלו ולגבי זכות דידיה קתני שהוא מוציא מיד הלקוחות שלה, ובעל החיבור זה מחמיר בשלה יתר מבשלו. ומה שכתב דההיא ברייתא דמייתינן בגמרא דידן דהשולח [דף מא.] בין באפותיקי סתם בין במפורש שאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו כמו שפירשו בירושלמי [יבמות פ"ו ה"א], טועה הוא, שאינה אלא באפותיקי סתם ושמכרן לעולם, ואפילו כשמכרן לעולם אמר תנא קמא שהן מכורין וגובין משאר נכסים הואיל ואפותיקי סתם הוא, ואותה ברייתא שהיא שנויה בירושלמי [שביעית פ"י ה"ג] באפותיקי גמור. וכבר חברתי על זה חבור יפה בידים מוכיחות. וכל מה שכתב בזה בעל החיבור הזה אין לסמוך עליו כלל. [וכך] פירש הרב אלפסי ז"ל בתשובה [ח"א סי' רד] דירושלמי באפותיקי סתם היא שנויה. כתוב שם: ומפורש בירושלמי [כתובות פ"ו ה"ג] מה ראו לומר בשום פחות חומש ובכספים אחד ומחצה, אמר רבי יוסי ב"ר חנינא שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה. אמר אברהם: מה שאמרו שמו דעתה של אשה וכו' לא אמרו אלא לענין מלבושיה ועֶדְי0ה שאינן ראויין לאיש, אבל בגלימי ובסתרקי מכסה להו איהו עד דבלי, ואילו זבוני נמי מצי מזבין להו. ולא ראינו מעולם ולא שמענו אשה שמיחת ביד בעלה מלמכור בנדונייתה בכרים וכסתות וסדינין יתירים אם היה צריך להם, ואם הוא יכול לבלותן עד גמירא למה לא ימכור, והלא הקרן לא יכלה לה שהרי קבל עליו דמיהן. כתוב שם: ומה שאמרו [ב"ב דף מט:] באותן ג' שדות, אחת שהכניס לה שום משלו שכתב אחריות השום על השדה. אמר אברהם: טעה בפירושו. כתוב שם: ודין מקרקעי האשה שהכניסה לו, אם לקח מן האיש בלבד המכר בטל. אמר אברהם: בזה אני מודה ולא מטעמיה ולא מן הראיות שלו, אלא מדרבי יוחנן דקאי כרשב"ג בירושלמי [יבמות פ"ו ה"א] באפותיקי גמור, כמו שכתוב בחיבורי. כתוב שם: ואע"פ ששנינו [ב"ב דף קלו.] בהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכר האב מכורין עד שימות דין אשה שאני כדאמרן. אמר אברהם: הטעם משום רווח ביתא, אי נמי כי האב בעל הנכסים ולא עלה על הדעת שיתן נכסיו לאחר מותו ובחייו לא יהא לו רשות למכור הפירות.
כתוב שם: והרי"ף ז"ל כתב בפרק חזקת הבתים [סי' תשלב, דף כז.] למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים [דידה] שהם נכסי [צאן] ברזל. וזה הפירוש לא נראה לנו, שכיון שהזכירו באותן שלש שדות אחת שהכניס לה שום משלו, והוא נכסי צאן ברזל שכתב אחריות השום על [השדה, ובין שהכניס לה השדה בענין הזה] וכו'. אמר אברהם: זהו שאמרתי שטעה בפירוש ג' שדות, כי עיקר הפירוש, אחת שכתב לה בכתובתה היא הביאתו לו וכתב לה בכתובתה, ואחת שייחד לה בכתובתה למנה ומאתים, ואחת שהכניס(ה) לה שום משלו כנגד שהביאה לו. ושאר נכסים שהן נכסי צאן ברזל שכתב הרב ז"ל על כל נכסיו שהן אחראין וערבאין לכתובתה קאמר, ולא כתב הרב ז"ל שאר נכסים דידה אבל שאר נכסים סתם, ומפני שהן כתובין לאחריות בכתובתה בענין שלש שדות קראן נכסי צאן ברזל. כתוב שם: והוא הדין למטלטלין של האשה שלא הכניסה שום שהם נכסי מלוג, שאם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים לעולם, ואין צריך לומר כשלקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש, ואם לקח מן האיש בלבד או מן האשה בלבד מקחו בטל מיד. אמר אברהם: זה אינו מחוור, שאם היו בגדי איש שהוא ראוי ואין כאן רוח ביתא כמו בשאר אכילת פירות אם רצה האיש למכור ימכור מ"מ אם מכר אינה מוציאה מיד הלוקח. כתוב שם: ושאר דברים האמורים באותו ענין בירושלמי שנראין כסותרין מקצת דברינו אין אנו משגיחין להם שאין אנו סומכין אלא על תלמוד ערוך שבידינו. אמר אברהם: זה הירושלמי אינו סותר התלמוד שלנו כלל, וכבר כתבנו הכל יפה, ותלמודנו ותלמוד ירושלמי בזה שריר וקיים.
<h2>דף עט.</h2>
במאור דף כד: ד"ה מדאסיקנא. לרי"ף סי' קז. כתוב שם: מדאסיקנא בגמרא נתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם וכו', ואע"ג דהדר ביה רבא ואמר ליה לאו מילתא היא דאמרי, אנן לא נקיטין אלא כטעמיה קמא משום דמסייע ליה מסקנא וכו'. אמר אברהם: ומי שמע כזאת, הלא נתינים תחלתן היו כגירי אריות, ומאותו גירות אסרה תורה לישראל לא תתחתן בם [דברים ה]. ויהושע ודוד גזרו עליהן כך גזרו שלא נקבל מהם גרים לעולם כדי להתערב בישראל, מכל מקום סתמן כתחלתן הן, ומדקאמר פצוע דכא ישראל מותר בנתינה שמע מינה לאו בקדושתיה קאי והוא הדין לכהן בנתינה כדקא פשיט להו רב ששת דכיון דלא קמה קושיא דאביי, דהא הדר ביה, ממילא קמה פשיטותיה דרב ששת דלא בקדושתיה קאי. ומפרק יש מותרות [דף פד:] מתבררא הא מילתא, דאמרינן שייר פצוע דכא שני אחין אחד פצוע דכא ואחד שאינו פצוע דכא כי ארחייהו וכו' כלומר פצוע דכא נשא ממזרת שאינו פצוע דכא נשא כשירה מותרות לבעליה ואסורות ליבמיהן, אלמא פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי כלל דהא מותר בממזרת, שהיא אסורה לכשר מן התורה, ותו לא מידי.
<h2>דף פ:</h2>
במאור דף כה. ד"ה הכי גרסינן. לרי"ף סי' קט. כתוב שם: ה"ג בהלכות הרי"ף ז"ל הכא במאי עסקינן בשלא גמרו סימניו, ואסימני בן שמנה קאי כלומר שלא גמרו שעריו וצפרניו וכו', עד אבל בן תשעה ויש לו סימנין בן שמנה, ולענין סריס הוזכר בשמועה, וכו'. אמר אברהם: אין אני רואה דבריו בזה. כי בן שמנה ודאי אע"פ שחיה עשרים שנה העשרים שלו כשלש עשרה ויום אחד של שאר תנוקות הם לענין תוך זמן ולפני זמן של שתי שערות מפני דקותו וחלישותו אף על פי שנגמרו סימניו. ולא מפני ספק בן קימא כמו שראיתי לאדוני הרב ז"ל אלא לענין שתי שערות שלו, שאם הביאם בשנת עשרים הרי הם תוך זמן, וקודם עשרים כלפני זמן.
<h2>דף פא:</h2>
במאור דף כו. ד"ה ורבי יוחנן. לרי"ף סי' קט. כתוב שם: ורבי יוחנן אמר [אף] מאכילה בחזה ושוק, דנשואי תורה הן וכו', עד והיינו דאמרינן ומי סברת כל שדרכו שנינו, את שדרכו שנינו כו'. אמר אברהם: בכאן שגג, דאפילו יהיה לו עיגול מאת שדרכו הא לא גזר רבי יוחנן דרבנן אטו דאורייתא והוה ליה למימר ועוד מי סברת, והוה ליה קושיא לטעמיה דריש לקיש כלומר ואפילו לדידך דגזרת הכא ליכא למיגזר כל שדרכו הוא ובדאורייתא נמי בטל. כתוב שם: ומוקמינן לה אליבא דרשב"ל רישא בשנימוחה סיפא בשלא נימוחה. אמר אברהם: הא שמעתא דמיא כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא, שיש בה כמה גירסות וכמה פירושין כל איש כפי רוחו. מכל מקום פירוש בעל החיבור הזה זר מכולן, שיהא אחד מתרץ לרבי יוחנן ואחד מתרץ לריש לקיש, ותירוצו של רבא זר מכולן וחסר כל צרכו, ודרב אשי זר מאד, וקשה אם כן לדעתו עיגול בעיגולין נמי דבר שיש לו מתירין הוא דהא בעיגול טהור אמרינן עולה. גם מה שכתב בתחלה קתני מיהת רישא תעלה בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן דקס"ד את שדרכו היא, זהו תמה גדול, איך מביא רבי יוחנן ראיה ממשנה ומברייתא דקשיא ליה נמי לדידיה. והדברים ארוכים. אלא שאני מגלה בהן קצת, שלא הקשה בתחלה אלא לריש לקיש דקתני כל שדרכו, דאילו לרבי יוחנן סיפא דחתיכה טהורה היא הויא את שדרכו ורישא דטמאה היא הויא כל שדרכו, אלא לריש לקיש מיהא קשיא דכל שדרכו נמי לא בטיל, ותירץ לה בשנימוחה. הדר אקשי ליה ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר דקס"ד מדקאמר אבל חתיכה של חטאת טהורה וכו', אלמא רישא וסיפא בחד ענינא וליכא פלוגתא בינייהו אלא מטומאה לטהרה ואי רישא בנימוחה סיפא נמי בנימוחה, ומאי שנא. אלא אמר רב ששת לעולם בשלא נימוחה, ורישא אע"ג דכל שדרכו הוא כיון דאיסורא דרבנן היא בטלה ומשום גזירה לא מפסידינן לקדשים לגמרי מה שאין כן בעגול בעגולין דהא חזו לכהן. ורבה תריץ לה תירוצא אחרינא, רישא איסור לאו וכו' אבל תרומה לזר עון מיתה הוא הלכך כל שדרכו למנות נמי לא בטיל, וערלה וכלאי הכרם נמי חמירי טפי דאסירי בהנאה. ותירוציה דרב אשי נמי בא לתרץ המשנה לריש לקיש רישא אסיפא ותרוייהו בשנימוחה ואפ"ה סיפא כיון שיש לו מתירין לא בטלה, ועגול בעגולין כיון דמדרבנן הוא אע"ג דיש לו מתירין בטיל, והוה ליה לאקשויי אדידיה במסכת יום טוב [דף ג:] רב אשי לא אמר הכי אלא מגופא דמילתא אלימא ליה לאקשויי.
<h2>דף צב:</h2>
במאור דף כט. ד"ה אמר רב. לרי"ף סי' קכ. כתוב שם: אמר רב יבמה קידושין אין בה נשואין יש בה, משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. פירוש, להצריכה גט נאמרה שמועה זו שהנשואין תופסין בה וצריכה גט, וקידושין [אחרים] אין תופסין בה וכו'. אמר אברהם: ומנין לו דבר זה, והלא לא נאמרה אלא שמותרת לחזור ליבמה אפילו למאן דאמר המקדש נותן לה גט, אבל נשאת אסורה לו ויוצאה מזה בגט ומיבם בחליצה. כל עיקר לא הוצרך הרב ז"ל לכתוב אלא מפני הדברים שנאמרו בשם רבי יהודאי ז"ל כמו שכתוב שם. ועוד דכיון דההיא מתניתין מתוקמא כרבי עקיבא שהיה עושה ממזר מיבמה, ודלא כרבנן. מאי[ן] לנו דרבנן תצא מזה ומזה ומחמירינן בה כולי האי, ומהכא שמעינן לה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים.
<h2>דף צג:</h2>
במאור דף כט: ד"ה איכא דאמרי. לרי"ף סי' קכא. כתוב שם: איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאפילו איהי מהימנא, כי תיבעי לך למשרי יבמה לעלמא וכו', אמר להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ונשאת וכו'. וקשיא לן מאי קא פשיט מינה הא נמי ודאי פשיטא דאפילו היא נמי מהימנא כדתנן [דף צב.] האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת. אמר אברהם: אין זאת הקושיא שהתלמידים מקשין בה אלא לאידך גיסא, ושתי קושיות מקשים עליה. תחלה קשה להם (ו)מה שאמרו [דף צג:] הא לא תיבעי לך דאפילו היא מהימנא דתנן וכו', כלומר ומתניתין ודאי בעד אחד הוא משמע, דבענינא דהא מתניתין נמי היא מהימנא דקיימא בחזקת השוק כמתניתין דהכא, והא ודאי קיימא לן דבכהאי גוונא לא מהימנא למשרא נפשה ליבם, ומאי דאמרינן נמי כי תיבעי לך למישרא יבמה לעלמא כלומר דאיהי לא מהימנא אבל עד אחד מהימנא למשרא נפשה לעלמא, אבל עד אחד אי מהימן אי לא משמע דקיימא בחזקת יבם קמיבעיא להו דאיהי לא מהימנא למישרא נפשה לעלמא אבל עד אחד אי מהימן אמאי לא, וקא פשטה להו ממתניתין. וקשיא לן הא מילתא והא מתניתין בחזקת השוק היא, דהא הלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובהא ודאי איהי נמי מהימנא כל שכן עד אחד, ובעיא דידהו לא פשטא מיהא מתניתין כלל. ועוד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שכתב זה בעל המאור מה עסקו כאן. ואנו כך אנחנו מפרשים, דהני תרי לישני אהדדי איתמור, תחלה שאלו על יבמה ליבם ובענין שאינה ידועה לנו כלל, ובא עד אחד ואמר מת בעלה ויצא לו יבם אם נאמן אם לא, וקא פשיט להו ממתניתין דאפילו קיימא בחזקת השוק מהימן ליבמה. הדור אמרי הא ודאי לא איבעיא לן דכיון דאשכחן דאיהי מהימנא במקום דלא מיחזקא ונפק לה יבם דמיבם לה פשיטא דעד אחד נאמן אפילו מפיק לה מחזקת השוק, וסיפא דמתניתין ודאי בעד אחד כדקאמרת. וממאי דאיהי מהימנא בסתם דתנן ברישא בפרק שלום [דף קיד:] האשה שאמרה מת בעלי תתיבם והא ודאי בסתם קא מיירי, דאי בדקיימא בחזקת יבם הא קתני לה לקמיה בההיא פירקא [דף קיח:], הלכך הך רישא ודאי בסתם קא מיירי, וכיון דאיהי מהימנא בסתם, דין הוא לעד אחד אפילו קיימא בחזקת השוק, וסיפא דהא מתניתין ודאי בעד אחד כדקאמרת. אלא יבמה לשוק איבעיא לן כדקיימא בחזקת יבם דאיהי לא מהימנא מאי, ואמר להו רב ששת תניתוה, כלומר כיון דפשיטא לנו דסיפא דמתניתין בעד אחד ואיהו מהימן לאפוקה מחזקה רישא נמי אפילו מפיק לה מחזקה נמי תפשוט לנו דמהימן. ורב ששת מדידהו פשט להו, ואינהו לא קבילו מניה ואמרו רישא בעדים ובעידי הזמ(נ)ה, משום דלא אשכחן גבי הימנותא בסתם, דאי אמרה יבם היה לי ומת ההיא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר היא נאמנת. אבל להתירה ליבמה מצינן לה היתר בסתם על פיה, שאם לא יודע לה לא בן ולא יבם ויש לה בעל ובאה ואמרה מת בעלי ויצא לה יבם מותרת לו ואע"פ שיצא עכשו מחזקה ראשונה, הלכך גבי עד נמי אפילו מפיק לה מחזקה ידועה מהימן, וסיפא בעד אחד ורישא בשני עדים, כלומר אי מפקינן לה מחזקה נמי משכחת לרישא בעדים ובעידי הזמ(נ)ה.
<h2>דף צד.</h2>
במאור דף כט: ד"ה איכא דאמרי. לרי"ף סי' קכא. כתוב שם: אמר ליה רב חנילאי לרב אשי תא שמע אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא, ולא מתה אחותי [שאכנס לביתה] וכו', ולטעמיך אימא סיפא, וקשיא לן מאיהי גופא הוה יכול לאקשויי מסיפא דרישא דקתני ולא מתה אחותי, וניחא לן וכו', עד דכולה פרקין דהאשה שלום [דף קיז.] בהדיא הוא שמשיאין על פי אשה ועל פי עד אחד, וכן ביבמין. אמר אברהם: דידי עדיפא מדידיה, דבפרק שלום יבום על פי עד אחד לא שמעינן, אלא מהאי פירקין שמעינן כדאמרינן לעיל.
<h2>דף צה:</h2>
במאור דף ל: ד"ה צריך לדקדק. לרי"ף סי' קכג. כתוב שם: צריך לדקדק ולעיין באשתו וגיסו בפסק הרי"ף ז"ל מאי אהני לן הלכה כר' יוסי, מאחר דלא אתברר בגמרא טעמיה אי כרב אמי אי כרב יצחק נפחא וכו', עד והכי הלכתא, הלכך לא דחינן להו ולמימרייהו דהני אשלי רברבי בדיעבד. אי נמי שיש לומר אפילו לכתחלה ויש לפרש וכו'. אמר אברהם: חס ושלום להתיר עריות ולהכשיר פסולין פן נכוה בגחלתן של ראשונים שהם אסרו והוא מתיר, והם אסרו על עיקר הגמרא והוא מתיר מדעתו. ואם אמר רב הונא אמר רב הכי הלכתא [דף צא.], ורב ששת [שם] היה רוצה להעמידה כדברי הכל משום דמאי הוה ליה למיעבד והאחרונים כגון רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא עבדו בה עובדא [דף צא:] וחשבו להו כי הנך מתני' דאמרינן תצא והולד ממזר, ולא חשבו אותה ארוסה יותר מאלה, והעמידו אותו במחלוקת רבי שמעון ורבנן, ונקיטו לה מימרייהו דרבנן להוציאה מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה, אנן ודאי אמסקנא סמכינן ואגופא דעובדא. אבל אני כתבתי בהלכות הרב ז"ל שכתב ואיסתפק לן בגמרא הא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי אי אליבא דרבי אמי אי אליבא דרבי יצחק נפחא. וכיון דלא איתברר כמאן פסק לא שרינן אשת גיסו אגיסו מספיקא [ע"כ], הלכך אשתו נמי אסירא ליה. זה הוספתי אני, ועוד הוספתי דוקא שנשאת לו אשת גיסו על פי בית דין ועד אחד, דבהא רבי יוסי אסר לפירושא דרבי אמי, אבל אם נשאת לו על פי עדים, אשת גיסו אגיסו מותרת ואשתו מותרת לו דבהא אפילו לר' יצחק נפחא שרי ר' יוסי בדאזול אשתו וגיסו, ואע"ג דבעלמא אפילו על פי עדים אסורה לחזור לו דלא אמרינן מינס אניסא, התם הוא דאיכא למימר גירש זה ונשא זה אבל הכא כיון דאחות אשתו היא לא מיתסרא בלתא דנפשה אלא משום דגזרינן בה אטו אשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים מסתייה דגזרינן בה בנשאת בעד אחד דדמיא לפשיעה אבל נשאת בעדים לא גזרינן בה, דהא ודאי שני עדים דמשקרי מלתא דלא שכיחא היא. כך הגהתי בהלכות הרב ז"ל, ודבר טוב ומתקבל הוא. אבל לעקר את כל הגוף לא אכזר ומי יעורנו.
<h2>דף צו.</h2>
במאור דף לא. ד"ה הא דתנן בן ט'. לרי"ף סי' קכה. כתוב שם: הא דתנן בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל על ידי האחין וכו', כתב הרי"ף ז"ל עלה מאמר תחלה פסיל, אבל בגט לא הזכיר כלום וכו'. עד והרי"ף ז"ל השמיט מלכתוב כל זה. אמר אברהם: הרב לא השמיט כלום שהרי כתב [רי"ף סי' לג, דף ט:] כתנא דד' אחין וכו' והניח מה שבכאן אלמא כותיה סבירא ליה. ואלמלא ראיתי את דעתו הייתי סובר לקולא, חדא דאיסורא דרבנן היא, ועוד דהאי תנא בתרא הוא, ורבי דסתם לן תרוייהו כי האי בתרא עבדינן, כדאמרינן בעלמא [יבמות סד: חולין דף פו:] הי מינייהו בתרייתא.
<h2>דף קז:</h2>
במאור דף לו. ד"ה כי אתא. לרי"ף סי' קכט. כתוב שם: כי אתא רבין א"ר יוחנן מיאנה בזה מותרת לאחין וכו', עד דכי אמרינן מותרת לאחין לכל האחין קאמרינן ואפילו לו וכו'. אמר אברהם: בלא ספק שמואל קאי כרבי יוחנן, וכולהו אמוראי קיימי בשיטתיה דעולא דממאנת אף לזיקתו בסתם, אבל דברי עולא אינם ברורים כמאן ס"ל אי כרב אי כשמואל אי כרבי יוחנן ורב אסי משום הכי ליכא למחשביה לדעולא לא במודה ולא בחולק. ואביי ורבא לא פליגי מידי, אבל אביי לא נחית לדוקייה דרבא ואמר ליכא מאן דפליג עליה לגמרי אלא רב לחודיה. אבל כולהו איכא היתרא או בכולהו או מקצתם, וכיון דכולהו מודו ליה בהיתר ומוסיפין על דבריו הם חוץ מרב הלכתא כותיה. ורבא דייק טפי, כיון דאמר לא הודו לו על רבים קאמר ומאי ניהו או רבי אושעיא דלדידיה אסירא ליה או אפילו רב אסי דילמא כרבי הושעיא ס"ל, והיינו דאמר ואמרי לה רב אסי. מכל מקום הלכה כרבי יוחנן וכשמואל דקיימי בחדא שיטתא וכולהו אליבא דעולא, וביבם אחד ודאי מותרת לעלמא ואסורה לו דלגבי דידיה מחזיא כבעלת הגט. ובשני יבמין מותרת לשאר אחין ואסורה לעלמא עד שתמאן בכולן ואם מיאנה בכולן מותרת לעלמא שהרי עקרה כל הזיקה לעלמא.
<h2>דף קח.</h2>
במאור דף לו: ד"ה אמר רב יהודה. לרי"ף סי' קכט. כתוב שם: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס. קשיא לן בשמעתא, דרבא אמר ג' מדות בקטנה וכו', ויש מתרצים התם במתני' בקטנה שהשיאוה אמה או אחיה, וכו'. אמר אברהם: זה שלי כבר עברו ל"ה שנה, ולמה רצה להחליף גירסת הגאונים ז"ל בגירסת הרב צרפתי ז"ל.
<h2>דף קט.</h2>
במאור דף לז: ד"ה תניא. לרי"ף סי' קלב. כתוב שם: תניא כותיה דרב אשי מודים חכמים לרבי אליעזר וכו'. פירוש, סייעתיה דרב אשי מדפתח תנא במודים ואחר כך הזכיר המחלוקת אלמא דהיא עיקר גזירה. אמר אברהם: עיקר הסיוע מאותה הברייתא יותר מן המשנה, לפי שהטעם לרבי אליעזר דסבירא ליה בקטנה וגדלה אצלו על דעת קידושין ראשונים הוא בועל כדאיתא בכתובות [דף עד.], הילכך קטנה שקדשה אביה ונתגרשה והחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו אין חזרתה גמורה ואסורה ליבום מפני שגירושיה גמורים, וכיון דבהך גדולה אסורה ליבום גזרינן גדולה דעלמא אטו הך, דאי לא משכחינן גדולה דאסורה ממתני' דהא מילתא ליתא במתני' כלל. וכך כתבתי בפירוש כתובות זה כמה ימים, ועל הפירוש הזה מתקיימת הגירסא שם בכתובות, כי יש שמוחקין מן הגירסא ההיא מחסרון דעת.
במאור דף לז: ד"ה איבעי. לרי"ף סי' קלג. כתוב שם: וביתומה בחיי אביה מסתברא לא שנא היא ולא שנא צרתה חולצת ולא מתיבמת וכו'. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי בהלכות מכמה שנים, והתימה שתמה אמאי בעיא חליצה משום דאהדרה ונשואין אחרונים מפילין, ומשום גזירה לא פטרינן לה (לא) בחליצה. והיא נמי אע"ג דגירושיה גמורין וחזרתה אינה גמורה, גזרינן חזרה אטו חזרה גמורה ובעיא חליצה.
<h2>דף קט:</h2>
במאור דף לז: ד"ה והא דבעי. לרי"ף סי' קלב. כתוב שם: איתמר קטנה שלא מיאנה וכו', מה שכתב הרי"ף ז"ל בשמעתא דקטנה שלא מיאנה וכו' עד דברים מעורבבים הם בעיני מאי קא מספקא ליה ומאי פסק ההלכה קא בעי וכו'. אמר אברהם: אף אני כתבתי בהלכות הרב ז"ל. ומאי דכתב דשינויא דשני לא סמכינן עליה באמת סמכינן עליה, דהא רב ששת גופיה דאותבה [דף קט:] לההיא מתנית' שבחיה לההוא תירוצא ואמר [שם, דלא כפי' רש"י ותוס'] אנא אמרי עדיפא מיניה והוא עדיף מינאי, כלומר הייתי סבור שאני חכם ממנו, והוא חכם ממני שהוא יודע לתרץ לדעת רב. מכל מקום לא חלק רב מעולם שתצא מן הראשון בלא גט הואיל וגדולה. ומיהו כיון דמדרבנן הוא הואיל ובעל דוחה את אחותה מחליצה לדעת ר"ג [דף קט.]. ואם הגדילה ועמדה ונישאת והראשון לא בעל צריכה גט מראשון מדרבנן, ומשני מן התורה. כך כתבתי ועיקר.
<h2>דף קיא:</h2>
במאור דף לח: ד"ה מתני' בא יבם. לרי"ף סי' קלד. כתוב שם: בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת. ירושלמי [פי"ג הי"א], אילו לא בא על הקטנה פסל את החרשת, שאילו לא בא על הקטנה ומתה היה מותר בחרשת, ועכשו שבא עליה אפילו מתה פסל את החרשת. וכן פקחת וחרשת [שם הי"ב] כיוצא בה. אמר אברהם: למה הביא את הירושלמי ללא צורך, ועוד שיש בו כדי להטעות בו את שאינו בקי בו, ועיקר פירושו בתמיה, כלומר למה הוצרך לומר חזר ובא על הקטנה והלא אפילו לא בא אינו יכול לקיים את החרשת שהרי אין הקטנה נתרת בביאת החרשת וכו' וצריך הוא להתירה, וקסבר קטנה בנישואין דרבנן חולצת וכיון שזו חולצת זו פסולה, חזר ופירש כי בביאתו הוסר לחרשת פסלות שאילו מתה הקטנה ולא הוצרכה להתירה היה מותר בחרשת, ועכשו שבא עליה מיד נפסלה עליו, וכן בפקחת וחרשת ובגדולה וקטנה [שם הי"ג] כי על כן שלשתן נאמרו בירושלמי.
במאור דף לט. ד"ה בא יבם. לרי"ף סי' קלה. כתוב שם: יגדלו זה עם זה. וקשיא לן בשלמא לגדלתו צריכין שאין ביאת בן תשע פוטרת ואינו נותן גט עד שיגדיל ויבעול, אלא לגדלתה אמאי (כדאיתא בגמרא). אמר אברהם: זה אינה קושיא כי לא באה המשנה רק להתיר בביאה ודלא כרבי מאיר כדאיתא בגמרא, אי נמי לאפוקי מאתקפתא דאתקיפו עלה בגמרא קרי כאן להקים (שם) לאחיו שם, והאי לאו בר הכי הוא, וקאמר יגדלו זה עם זה כלומר אתי לידי הקמת שם.
